ביסים קטנים מהחיים

קשה יש רק בלחם מאתמול. פרוייקט הסנדוויצ'ים של מרמלדה

בתור אנשים רגשניים תמיד ראינו בסנדוויץ' שאבא או אמא הכניסו לנו לתיק בית הספר, איזו דרישת שלום מהבית.

בתור אנשים חרדתיים תמיד חשבנו שבית ספר זאת זירה מלחיצה מידי בשביל ילדים והבטחנו לעצמנו שכשיהיו לנו ילדים משלנו נעשה הכל כדי לתחוב כמה שיותר אהבה ותמיכה בין שתי פרוסות הלחם שהולכות איתם.

בתור אנשים בוגרים אנחנו יודעים שהחיים קצת יותר מסובכים מזה, ולא תמיד אפשר לסדר את העניינים במחי פיתה עם פסטרמה (משובחת ככל שתהיה).

לכבוד ה-1 בספטמבר, חברי וידידי מערכת מרמלדה נזכרו ביחד בסנדוויצ'ים שהם קיבלו לבית הספר. רוב הזיכרונות היו נעימים, השאר קצת פחות. הציצו כאן בהמשך ותראו מה מרחו לנו, חתכו לנו, גרדו לנו ועטפו לנו.

אגב – מסקנה אחת יש לנו – לא משנה כמה תשקיעו בסנדוויצ'ים של ילדכם הם עדיין יטנפו עליכם אצל הפסיכולוג כאילו אין מחר.


#1
הסנדוויץ' של גל אוחובסקי – גבינה לבנה עם זיתים

לכל לחמניה יש שני צדדים. הסנדוויץ' של גל אוחובסקי

גל: "זה לא היה מאוד מתוחכם בחדרה, באמצע שנות השישים. אני העדפתי לחם שחור על לחם לבן, או לחמניה שהייתה מעט יותר מתקתקה. את הלחם אפשר היה להלין למשך הלילה בארגז לחם. בשביל לחמניה היה צריך לרוץ בבוקר לפינה, למכולת של שלמה רודנסקי (שהיה אחיו של השחקן המפורסם שמואל רודנסקי!) ולהביא אותה טריה. גם אימא שלי וגם אבא שלי ידעו להכין את הסנדוויץ' באותו אופן. אם זו היתה לחמניה היו שמים בה חמאה וריבת תות. על לחם היו מורחים חמאה ואז מקלפים זיתים ירוקים בין שתי הפרוסות. לפעמים בתוספת גבינה 9 אחוז. הדרישה הנוספת היחידה היתה שהחמאה תמרח על שני הצדדים של הלחמניה או לחילופין על כל אחת מפרוסות הלחם, כדי שלא יהיה מצב שחלק מהסנדוויץ' הופך יבש. ברגעי השיא הביאו לי מחוץ לארץ במתנה, קופסת מתכת צבעונית שבתוכה היו שמים את הסנדוויץ'. נדמה לי שהיום קוראים לזה לאנץ' בוקס. אם כבר נכנסים לזה, הדרך לבית הספר ארלוזרוב, ברגל, הייתה שבע דקות בדיוק, אז אפשר היה לצאת ממש כשהתחילו בגל הקל את "אור ירוק, תכנית לנהג ולנוסע".

#2
עופר שני – לחם עם חמאה ושוקולד חלב מגורר מעל

לגדול בבית של משקיענים. הסנדוויץ' של עופר שני

עופר: "הסנדוויץ' הכי זכור ואהוב שיש לי זה לחם לבן עם חמאה ופירורי שוקולד חלב. אמא שלי היתה מכינה. היא היתה מפוררת שוקולד פרה של עלית בעזרת מגררת או פומפיה. זו היתה ממש השקעה והכי טעים בעולם. מבחינת הסנדוויצ'ים המלוחים, תמיד הייתי מקבל לחם שחור או לבן מרוח במיונז ופרוסת גבינה צהובה (עמק). גם זה היה הכי טעים בעולם. למרות שתמיד קינאתי באלו שהיו מגיעים עם סנדוויצ'ים עם סלמי".

#3
אורי בנדורי – ארוחת בוקר בקיבוץ מעגן מיכאל (דבר המטפלת: "ארוחת הבוקר כללה סלט ירקות, ביצה לפי הזמנה אישית, לחם טרי מחדר האוכל וחלב חם לשוקו".)

מנוחת צהריים - חובה ב'כוללת'. קיבוץ מעגן מיכאל

אורי: "והרי הפתעה, בקיבוץ לא היו כריכים, ובוודאי שלא היו סנדויצ'ים. מכיוון שגדלנו ב'כוללת', שזה השם הקיבוצי לבית גידול שבו גם לומדים, גם ישנים וגם אוכלים (רק הורים לא נכללו בתכולת הבית), לא היה צורך בהם. היינו אוכלים ארוחות בוקר, צהרים וערב ב'כוללת', וגם הפסקת עשר הוגשה שם. אין לי זיכרון ספציפי מהאוכל שם, אבל זה לא היה נושא חשוב באותם ימים. כשגדלנו ועברנו לגור בצריפים בתיכון היינו מתפרעים על חביתות מ-10 ביצים וצ'יפס בכמות שהייתה מבהילה אותנו היום למיון. לא היה סוכר חום ולחם מחיטה מלאה, ובכל זאת גדלנו איכשהו".

#4
יעל בן יהודה – לחם לבן טרי עם ריבת תותים / לחמניה עם קוביות שוקולד

מי יש לו ריבה כזו, ריבה יפה רכה? הסנדוויץ' של יעל

יעל: "למרות שאני ילדת סנדוויץ' אמצעית קלאסית, אין לי מושג מה הוצאתי מקופסת האוכל של 'הולי הובי', והנחתי מולי על מפית בד מצויירת (שהמורה צפי הכריחה אותנו להביא להפסקת עשר) לאורך כל היסודי. אבל ב'חופשים-גדולים', ולפני שהגיעה ההסעה של הקייטנה, הייתי הולכת לביתה של חברתי רוני, ושם אמא של רוני היתה פורסת לנו סלייסים ענקיים מלחם לבן וטרי, רך באמצע, קשה ופריך מבחוץ. על שני צידי הסנדוויץ' היתה מורחת בנדיבות ריבת תות ביתית (גם זו של Hero עושה את העבודה) ונותנת לנו לזלול מיד. עד היום, הטעם מעורר בי געגוע.
אולם, דווקא סנדוויץ' שהוכן רק פעם אחת בלבד ונולד במקרה, הוא הזכור לי ביותר: יום אחד כשהייתי חולה, התלוויתי לאמי לעבודה ודרשתי לחמניה עם שוקולד. אמא שלי, שתמיד קצרה בזמן, תפסה תושיה – נכנסה למעדניה של 'תנובל'ה' בדיזנגוף סנטר (זו עם הפרה הירוקה בכניסה – למיטיבי סנטר וותיקים), קנתה לחמניה, טבלת שוקולד חלב בניחוח חו"לניקי מהסוג שמוכרים רק במעדניות, ושברה ומעכה בתוך הלחמניה לפחות חצי חבילה. אושר גדול! השילוב בין הקשה והמתוק של השוקולד בפנים, לבין הרך והמלוח של הלחמניה מבחוץ (פלוס היצירתיות של אמא) הם בדיוק מסוג הדברים שילד זוכר להוריו כל החיים".

לגדול בבית של ממהרים. הסנדוויץ' של יעל

#5
שרון שר – גבינה לבנה 9% ("קראנו לה גבינה שמנה") ומלפפון חמוץ על לחם שחור אחיד ("האופציה הכי בריאה בזמנים ההם")

שרון: "כל בוקר אמא שלי היתה מנסה לשכנע אותי לנסות משהו אחר (מתוך מבחר אופציות בריאות כמו אבוקדו או חמאת בוטנים (מהסוג הטבעי, ללא תוספת סוכר) ונתקלה בסירוב מוחלט. אילו היתה מציעה נקניק או שוקולד למריחה כנראה שהייתי מסכימה לגוון אבל אצלנו תמיד היה רק אוכל בריא. וכך כל יום מכיתה ג' ועד י"ב אכלתי את אותו סנדוויץ בדיוק. צורת האריזה- עטוף במפית, בתוך שקית סנדוויץ קטנה, תמיד בתוספת של תפוח ירוק חמוץ".

#6
ענתי בנדורי – לחם קימל עם סלמי ומלפפון חמוץ

סנדוויץ' עושים באהבה או לא עושים בכלל. הסנדוויץ' של ענתי בנדורי

ענתי: "זה הסנדוויץ' הראשון שעולה לי בזכרון המעובד, ומעורר תאבון גם היום. מדובר בלחם שחור אחיד או קימל מהמכולת בפינה, ובו חמאה+סלמי+פרוסות דקות דקות מלפפון חמוץ+נייר פרגמנט+מפית בד בתוך תיק אוכל אדום. אבל כנראה שהזכרון מתעתע (מתקנת אמא חסידה שהכינה את כל הסנדוויצ'ים באהבה גדולה), כי רב הזמן, מתברר, ביקשתי לחמניה לבנה רגילה -  רצוי ארוכה – עם שוקולד. אם ישנתי אצל רבקל'ה – קיבלנו לחמניה לבנה רגילה עם חמאה וגבינה צהובה. אח"כ כבר הלכנו לפלאפל המופלא של דבורה בכרכור, עם הפיתות הרכות והתפוחות, והסנדוויץ' היה חוזר הביתה, כפי שהוא".

#7
מיכל גלר – לחם עם חרדל ושניצל

כריך שצריך להעריך. הסנדוויץ' של מיכל גלר

מיכל: "אבא שלי היה אחראי על משימת הכנת הסנדוויצ'ים לאחותי לאחי ולי, ותמיד היה משתדל נורא לחבר לנו שילובים מעניינים ומזינים. בדרך כלל היו מעורבים שם לחם מלא הרבה ירקות ולפעמים אפילו שניצל עם חרדל. בתור ילדה הערכתי את המאמץ מאד (תוסיפו לזה מיץ תפוזים סחוט כל בוקר), אבל בסתר לבי חמדתי את הפיתות עם השוקולד שהביאו חברי לספסל הלימודים".

#8
מיכל רונאל -לחמניה טרייה עם קוטג' ומלפפון חמוץ

הקלאסיק-אהובה-מיקס. הסנדוויץ' של מיכל רונאל

מיכל: "המפתח לסנדוויץ' החלומות מהילדות הוא עניין הלחם. הכריכים של הבית, לפחות אצלנו בירושלים של הניינטיז, תמיד היו עשויים מלחם פרוס, רצוי אחיד (כן, תודעה בריאותית כבר אז) – וזה היה הסטנדרט. עם זאת, הסנדוויצ'ים של הקיוסק של אהובה כבר היו משהו אחר לגמרי – לחמניה טרייה היתה הבסיס שלהם, וזה עשה את כל ההבדל שבעולם. הקלאסיק-אהובה-מיקס הורכב מלחמניה עסיסית שכזו, ובתוכה קוטג' ופרוסות מלפפון חמוץ. הכי פשוט, הכי בסיסי, ובכל זאת – בפעם הראשונה שהתפרעתי ופיזרתי בהפסקה כסף על הכריך של אהובה, ידעתי: החיים כבר לא ישובו להיות כשהיו".

#9
גליה אלוני דגן – לחם שחור, מרגרינה בלו-בנד וגבינה צהובה / ריבה מעורבת של 'עסיס'

גליה: "האמת היא שהייתי ילדת מפתח, קשור לשרוך חום שבטיפשותי לא הסרתי מהצוואר אפילו בתמונת המחזור. 'ילדת סנדוויץ"', לעומת זאת, הייתי רק בפוטנציה. אחי הצעיר מעולם לא נולד (כלומר, עד כמה שידוע לי), כיוון שאבא שלנו עזב את הבית כשהייתי בת תשע, ולו ולאשתו החדשה לא היו ילדים משותפים. מיד בסמוך לאירוע המכונן, מינתה אמא את אחי הבכור – אז תלמיד כיתה ז' – לאחראי הכריכים, שלו ושלי גם יחד. כל זה נודע לי רק בדיעבד, וליתר דיוק – בשיחת טלפון חוצה יבשות שנערכה השבוע, כשהבנתי שיכולת ההדחקה שלי הצליחה למחוק גם את ארוחות העשר. "מה, את באמת לא זוכרת?", שאל אחי הגדול. "פרוסות של לחם שחור, מרגרינה 'בלובנד' וגבינה צהובה שהלל מהמכולת היה פורס במכונה. ואם לא התחשק לי להשקיע, אז סתם שתי פרוסות עם ריבה מעורבת של עסיס. אני חושב שכבר אין אותה היום". זה נכון. כבר אין אותה היום. יש רק זיכרון עמום של פרוסה עם ריבה ובלי כלום חוץ מזה, והפרדוקס של ממרח מתוק שמרגיש יבש בפה. איכשהו, במעומעם, נדמה לי שהסנדוויץ' הבלתי אטרקטיבי הזה (סליחה, אחי) היה ארוז בנייר שעווה, שבניגוד למה שנהוג לחשוב הוא לא נייר פרגמנט אלא בפירוש נייר שעווה, ורק כשגדלתי קצת והעזתי להתמרד, המרתי אותו בגיחה זריזה לקיוסק של עמי, ממש לפני שנגמרת ההפסקה הגדולה, שם מצאתי נחמה יומית בחטיף האלוהי "אינטרמצו" של "ורד הגליל" – בר שוקולד חלב דחוס עם תועפות שקדים וצימוקים. גם "אינטרמצו" כבר אין להשיג מאז, רק אני נשארתי עם אותן הפרעות האכילה ועם האמונה המתעתעת, ששוקולד יכול לרפא הכל. לילדים שלי אני משתדלת להכין סנדוויצ'ים שיש בהם קצת יותר מריבה מעורבת או פרוסת גבינה צהובה, ומרגרינה בלובנד – ימות העולם – בחיים לא תיכנס אליי הביתה".